המוסד לביטוח לאומי / חיפה ע"י הלשכה המשפטית נ' האובן - פסקדין

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 22.8.13 (להלן: הוועדה), אשר קבעה למערער 10% נכות צמיתה מתאריך 11.12.12 (להלן: ההחלטה).

2.טענות המערער:

2.1.וועדה לעררים חלוטה מתאריך 24.12.03 קבעה מפורשות כי אין קשר סיבתי בין הממצאים ההדמייתיים והקליניים לבין התאונה שאירעה למשיב בתאריך 16.8.01. משנשלל הקשר הסיבתי לא הייתה הוועדה לעררים שהתכסה לדון בהחמרת מצב רשאית לשנות מקביעה זו.

2.2הוועדה לא נימקה כלל החלטתה ולא התייחסה כלל לשאלת קשר הסיבתי בין אותה החמרה לתאונה מה- 16/8/01.

2.3הוועדה לא ערכה השוואה בין ממצאי בדיקת קלינית משנת 2003 לממצאיה של הבדיקה משנת 2013, אלא ערכה השוואה בין בדיקות c.t. שעמדו בפניה משנת 2003 וכן בדיקה משנת 2013 והיא קבעה שאין שוני ביניהם.

2.4כל שעשתה הוועדה נשוא הערעור הוא לעמוד על אי קיומו של שוני הא ותו לא, הוועדה לא המשיכה לקיים דיון בעניינו של המערער, אלא ציינה כי קיימת הגבלה וההגבלה הזאת היא מייחסת לטובת אחוז הנכות.

היה על הוועדה לערוך דיון נוסף בשאלה האם ההגבלה שמצאה היום יכולה להיות קשורה לחבלה או לא, דבר זה לא מצוי בנימוקי הוועדה אלא קיימת החלטה לעניין אחוזי הנכות, מכאן שלדעתנו נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה ביחוד כאשר קיימת החלטה של וועדה רפואית לעררים קודמת המציינת אי קיומו של קשר סיבתי.

2.5על פי הפסיקה מקום שוועדה רפואית לעררים מבקשת לשנות או להוסיף על החלטה קודמת של וועדה רפואית לעררים, חובת הנמקה מוגברת מוטלת עליה וכאן הוועדה בערעור זה נפלה ולא קיימה את האמור או טעתה.

3.טענות המשיב:

3.1הסמכות לקבוע את דרגת נכותו של המבוטח נתונה אך ורק לוועדה הרפואית ואין לביה"ד סמכות להתערב בשיקולים רפואיים נשוא ההחלטה אלא לבחון האם נפל פגם משפטי בהחלטתה.

עיון בנימוקי הערעור אינו מעלה ולו נימוק או פגם משפטי אחד שנפל בהחלטת הוועדה. נימוקי הערעור הינם רפואיים גרידא.

3.2לגופו של עניין עיון בדו"ח הוועדה הרפואית נשוא הערעור מעלה כי הוועדה הסתמכה על בדיקה קלינית שבוצעה למערער במעמד הוועדה ועל בדיקת סי.טי עדכנית מאפריל 2013. הטענה שבסעיף 7 להודעת הערעור הינה טענה מוטעית שאינה עולה בקנה אחד עם הממצאים בדוחות הוועדה, הוועדות שהתכנסו בשנת 2001 ובשנת 2003 קבעו שלמשיב לא נותרה דרגת נכות צמיתה, בין השאר ובעיקר מאחר והבדיקה הקלינית לא הצביעה על כל הגבלה בעמוד שדרה צווארי, לא כך היה במקרה נשוא הערעור בו הוועדה הרפואית לעררים ביום 22/8/13 מצאה הגבלה בתנועות הצוואר והמערער לא הצביעה שבין הוועדות משנת 2013 ו- 2003 סבל המשיב ממגבלה בצווארו שאינה קשורה לתאונה הנדונה. קביעת הוועדה הרפואית לעררים משנת 2003 הינה קביעה חלוטה לפיה אין נכות הנובעת מהתאונה. הממצאים הקליניים הראו שלא נותרה הגבלה בתנועות כאן זה מתחיל וכאן זה מסתיים.

3.3טענת המערער בסעיף 7 להודעת הערעור חותרת תחת הליך החמרת מצב ולמעשה קיים ניסיון שאין לקבלו לאיין הליך של החמרת מצב, שכן אם נלך לפי ההיגיון, אז לעולם אותו משיב לא יכול להגיש הליך של החמרת מצב, לא כך הוא לשון התקנות וניסיון זה אין לקבל.

כמו כן, הוועדה נשוא הערעור לא קבעה נכות לתקופה הקודמת למועד הגשת התביעה להחמרת המצב אלא קבעה נכות מהמועד של הגשת התביעה להחמרת מצב.

3.4שיקולי הוועדה הרפואית להעריך את נכות המשיב ולקבוע את הקשר הסיבתי הינם רפואיים ומצויים בגדר סמכות הוועדה ולבית הדין אין סמכות להתערב הוועדה נמקה היטב את הלך מחשבתה תוך כדי שהיא משווה את הממצאים הקליניים לפי בדיקתה בוועדה מיום 28/8/13 לאלה של שנת 2003 ולכן קבעה את קביעתה.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

4.במסגרת סמכותו של בית הדין לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, התעלמה משיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת (ראה פסק דין בל 114/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד' 213).

5.על פי עקרון זה תבחנה טענות הצדדים.

6.לאחר שעיינתי בכתב הערעור ונימוקיו, בפרוטוקול הוועדה ובטיעוני ב"כ בעלי הדין, שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור.